דיני עבודה – העסקת בן זוג – שותפות של בני זוג – עסק משפחתי של שני בני זוג
מאת: עופר דקר, עו"ד ורו"ח
בפסק דין זה, בית הדין האזורי לעבודה בחן האם התקיימה שותפות עסקית בין בני זוג, האם התקיימו בין הצדדים, בני הזוג, יחסי עבודה; כיצד ניתן להבחין ביחסי עבודה אשר ראשיתם ביחסי הנישואים; האם ניתן לראות בבן הזוג כעובד בעסק (עוסק מורשה) של בן זוגו.
כללי:
מחלוקות בין בני זוג שהיה להם עסק משותף ולאחר הגירושין התובעת (האישה), הגישה תביעה לבית הדין לעבודה נגד הנתבע (הבעל), אשר יוצג על ידי המשרד, להכיר ביחסי עבודה בין הצדדים. בית הדין לעבודה בחן; האם התקיימה שותפות בין בני זוג, האם התובעת (האישה) הועסק על ידי הבעל והתקיימו בניהם יחסי עבודה; האם יחסי העבודה גוברים על יחסי הנישואים; האם ניתן לראות בבן הזוג כעובד בעסק של בן זוגו; והדין בהעסקת בני זוג.
לקוח של המשרד (הנתבע) אשר אשתו (התובעת) עבדה איתו בחנות בגדים של שני בני הזוג. בעת פרוץ משבר בחיי הנישואים ותחילת הליכי גרושים, האישה הגישה תביעה לבית הדין לעבודה וטענה כי בינה לבין בעלה התקיימו יחסי עבודה ובהתאם לזאת עתרה האישה לחייב את בעלה בתשלום שכר עבודה, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורים.
בית הדין בחן את יחסי עבודה של בני זוג בעסק משפחתי, יחסי עבודה לעומת שותפות בעסק משפחתי, וקבע:
המסגרת הנורמטיבית:
ככלל, כאשר מדובר בהעסקת בני משפחה ההלכה היא שיש לבחון בקפידת יתר אם אכן היחסים שנוצרו בין הצדדים הם יחסי עובד מעביד. עם זאת, בפעילות משותפת של בני משפחה בעסק משפחתי כשלעצמה אין כדי לשלול קיומם של יחסי עובד-מעביד.
המסגרת הנורמטיבית להעסקת בן זוג- אשר לשאלת היותה של התובעת "עובדת" כבר נפסק שכאשר מדובר בבני משפחה הרי שמטבע הדברים "לא תמיד תהיה הקפדה יתירה על מלוא הסממנים המאפיינים יחסים של עובד ומעביד על פי כל המבחנים שהתפתחו מעת לעת בפסיקה, לרבות אלה הנוגעים להיקף השליטה, הפיקוח או הבקרה של המעביד על עבודת העובד ודרך ביצועה". בתוך כך הושם דגש על קבלת שכר תמורת העבודה כ"גרעין מהותי" בהוכחת יחסי העבודה: "גרעין הטומן בחובו תנאי שאין בלתו בדבר תשלום שכר בתמורה לביצוע עבודה ובאופן הנגזר ממנה".
המסגרת הנורמטיבית לשותפות עסקית בין בני זוג- על פי הפסיקה סימני היכר של שותפות הם בין היתר חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה, כשהמבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים. סמכות ניהול עשויה להיות סימן של שותף, אבל גם עובד יכול לקבל סמכות כזו כמנהל. מבחן עזר נוסף, אם כי לא מכריע, הוא הדרך בה הציגו הצדדים את הקשר בפני גורמים חיצוניים. סימן היכר נוסף הוא שאלת "גמירות הדעת" ליצירת שותפות.
בן זוג שהוא גם עובד:
לענין יחסי עבודה נקבע כי היותו של אדם במעמד של "עובד", הוא עניין אובייקטיבי של סטטוס הנקבע כמסקנה משפטית על פי נסיבות המקרה כהווייתן ולא על פי ההגדרה שנתנו הצדדים ליחסים.
אשר להבחנה בין שותפות ליחסי עבודה נפסק כי יש לבחון מהי תכלית ההתקשרות: "ביסודם של יחסי עובד-מעביד מונחת התקשרות חוזית, עת המטרה העיקרית של ההתקשרות הוא ביצוע עבודה. ביצוע העבודה צריך שיהא מטרה בפני עצמה, ולא תוצאה נלווית להשגת מטרה אחרת".
שאלה זו מקבלת אופי ייחודי וצריכה להיבחן תחת דרישות ראייתיות מחמירות שעה שמדובר בהתקשרות בין בני משפחה, נפסק:
…יש לבחון על פי אמות המידה הראייתיות המחמירות, עליהן עמדנו לעיל, האם אין מדובר בשותפות משפחתית, כתכליתה העיקרית של ההתקשרות, להבדיל מזו שעניינה יצירת יחסי עבודה. זאת גם שעה שבמסגרת אותה שותפות נכללת פעילות עסקית המבוצעת באמצעות חברה משפחתית אשר ניתן יהיה לראותה, בנסיבות מסוימות, כאחד מנכסי השותפות וחרף הרישום הפורמאלי של בעלי המניות…
… עולה כי המערערת ביצעה עבודה בפועל אך בה בעת עולה כי מבחינה מהותית לא היה מדובר בהתקשרות שבין המערערת לבין החברה שעיקר תכליתה היה קבלת שכר בתמורה לעבודה שסיפקה המערערת לחברה ובאופן הנגזר מערך עבודתה לחברה אלא – בהתקשרות שבין המערערת לבין בני משפחתה אשר השותפות הכלכלית והמשפחתית הייתה עיקר תכליתה ואילו עבודת המערערת בחברה הייתה נלווית לה. במסגרת שותפות זו התנהלה המערערת באופן מתואם עם הבן והבעל לצורך השאת הרווח המצרפי של המשפחה כולה כיחידה כלכלית משפחתית אחת שכללה גם את פעילות החברה, כחלק מנכסי המשפחה המשותפים.
שותף שהוא גם עובד:
לענין הבחנה בין "שותף", לבין "שותף" שהוא גם "עובד" נקבע כי יחסים מקבילים כגון אלה אינם הכלל, וקיומם מחייב אפשרות הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים. הטוען לכך צריך להוכיח כי מילא תפקידים שאינם מתחייבים מהיותו "שותף":
אם רצה המערער להוכיח, כי בנוסף לעבודתו כשותף בשותפות, היה גם "עובד" (במובן employee) אצל "חברת רויזמן", היה עליו להראות, כי מהתנהגות הצדדים נוצרו "יחסי עובד-מעביד" בינו לבין החברה, בנפרד מן היחסים שבין השותפות, או השותפים, לבין החברה (השווה: דב"ע לד/3-60, פסקות 3-5, בע' 13-14) אחת הדרכים להוכיח "התקשרות נפרדת" כזאת היא להראות, שהמערער מילא בשביל "חברת רויזמן" תפקידים שאינם עולים מעצם חובתו כשותף בשותפות האמורה, להבדיל מעבודה "הנלווית לעולה מהיותו שותף בשותפות האמורה".
על כן יש לבדוק אם בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שלפנינו היתה התובעת שותפה מלאה בעסק בהתאם לפקודת השותפויות, או שהיתה היא עובדת שכירה, או שמא המקרה שלפנינו נופל לגדר המקרים החריגים בהם שותף יכול להיות גם עובד העסק.
נסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו
בנסיבות שלפנינו ניתן לומר שהתובעת נהגה בעסק "מנהג בעלים" בין אם היתה שותפה מלאה, ובין אם הועסקה כשכירה בתפקיד מנהלת חנות. ברי כי מנהלת חנות שהיא גם נשואה לבעל העסק תנהג בו "מנהג בעלים". נזכיר כי דירתם המשותפת דאז של הצדדים שימשה גם לצרכי המשרד של החנות ושם היה גם המחסן.
מכאן ששאלת היותם של הצדדים שותפים – שותפים לחיים וגם שותפים בעסק או "רק" שותפים לחיים אך לא שותפים בעסק, מתחדדת ביתר שאת כתוצאה מטשטוש הגבולות האינהרנטי לסיטואציה בה מעורבבים יחסי משפחה, עבודה ובעלות. המילה "שותפות" – שהיא סלע המחלוקת – משמשת כאן פעם במובנה המשפטי ופעם במובנה הזוגי באותה נשימה.
אשר למבחן תכלית ההתקשרות אנו סבורים שבנסיבות שלפנינו כרוך היישום בקושי בסיסי. זאת משום שכאשר מדובר בבני זוג (ובפרט נשואים והורים לילדים) תמיד ניתן יהיה לומר, ואולי בצדק, כי כל התקשרות עסקית ביניהם נעשית גם למטרת העלאת הרווחה המצרפית של התא המשפחתי. בנסיבות כאלה קביעה כזו תמיד תהא נכונה.
כך גם צדה ההפוך: כאשר עולה טענה של יחסי עבודה בין בני זוג המקיימים משק בית משותף יכולה להיות מעין הנחת יסוד סמויה (אולי לא מודעת) לפיה פחות סביר שתכלית ההתקשרות היא ביצוע עבודה לצורך קבלת תמורה ללא קשר לרווחים משותפים ורווחה מצרפית של התא המשפחתי. ולכן מסקנה בדבר קיומם של יחסי עבודה ולא שותפות אינה מתבקשת.
אם כן לפנינו מעין "יציר כלאיים" ובה מתכונת ייחודית של קשר בין הצדדים אותה יש לבחון תחת דרישות ראייתיות מחמירות מחד, ורגישות וגמישות מסוימת מאידך.
מן הכלל אל הפרט
בשקלול כלל הסממנים מצאנו שמירב המשקל נוטה לכיוון שותפות.
התובעת נהגה בעסק "מנהג בעלים", הייתה יוזמת, מחליטה, קובעת בכל הנוגע לענייני החנות והעובדות. כך הציגה את עצמה כלפי העובדות, כלפי לקוחות וצדדים שלישיים כגון רואה החשבון, המשפץ וכדומה.
הדיווח על עבודת התובעת כעובדת שכירה נעשה משיקולי מס ושוכנענו שהוא אינו משקף את אומד דעתם של הצדדים. הדבר נעשה בהתאם לייעוץ רו"ח גירו, כדי לנכות הוצאות העסק ולבטח את התובעת מול המוסד לביטוח לאומי. נזכיר כי לפי עדות רו"ח גירו הכוונה הראשונית הייתה שהתובעת תהיה בעלת העסק אך בשל חששותיה מההתנהלות מול הרשויות נפתח תיק העוסק המורשה על שם הנתבע (ראו עמ' 14 לפרוטוקול ש' 1-8, ש' 20-24). יתכן שכתוצאה מדיווחים אלה קיבלו שני הצדדים הטבות מרשויות המדינה.
העדר השליטה בכספי העסק, שנוהל דרך חשבון הבנק של הנתבע בלבד, היה יחסי מאחר שהתובעת חתמה בעצמה בשם הנתבע, בידיעתו, על צ'קים. כמו כן העדר השליטה נבע מהבעיות בין הצדדים כשותפים לעסק ושותפים לחיים, אך לא היה פועל יוצא מקיום יחסי עובד ומעסיק.
עובדה חשובה התומכת במסקנה זו היא שכאשר החריף המשבר בחיי הנישואים של הצדדים התובעת ביקשה וקיבלה צו הרחקה כנגד הנתבע גם ממקום העבודה שלה (החנות). בתקופה זו היא המשיכה לנהל את העסק בעצמה. רק לאחר שהיתה לה "ירידת מים" שבעקבותיה נאלצה לשהות בשמירת הריון הפסיקה התובעת לעבוד. אין זו דרך פעולה של "עובדת שכירה".
מאחר שמצאנו שהתובעת לא היתה עובדת שכירה, הרי שדין התביעה כולה – להידחות.
לסיכום:
1. במקרה דנן דובר בעסק שהתנהל במסגרת עוסק מורשה (להבדיל מחברה), על שם בן הזוג בו בת הזוג עבדה. יתכן כי אילו היה מדובר בחברה בע"מ של בן הזוג, אשר מהווה אישיות משפטית נפרדת, התוצאה הייתה שונה, שכן במקרים כאלה החברה היא זו שמעסיקה את בת הזוג ולא בן הזוג עצמו.
2. על מנת לבחון אם התקיימו יחסי עבודה בין בני זוג יש לבחון יחסי עובד מעביד אולם אין הקפדה יתרה על סממני המאפיינים יחסי עבודה. כן יש לשים דגש על קבלת שכר בפועל, בידי בן הזוג העובד, כגרעין מהותי בהוכחת יחסי עבודה.
3. יתכנו מקרים בהם בן הזוג שעובד בעסקו של בן זוגו יחשב כשותף בעסק וזאת תחת בחינת יחסי שותפות על פי פקודת השותפויות שבין היתר יש לבחון את אופן ההשקעה בעסק, מקור הכספים המושקעים- האם מדובר בכספים משותפים ואם לאו.
4. בפעילות של בן זוג בעסקו של בן זוגו יש לבחון בין היתר אם עבודתו נועדה להשאתם המצרפי של רווחי התא המשפחתי או שמה מדובר בהעסקת בן הזוג, בתפקיד מוגדר, כחד העובדים.
פסק דין מיום 26 במרץ 2015
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב
כבוד השופטת: עידית איצקוביץ